פסק-דין בתיק תע"א 1814-09

1.         האם זכאי עובד שנשלח למאסר לפיצוי פיטורים. זוהי המחלוקת העיקרית בתובענה דנן. בתביעה זו מבקש התובע לקבל תשלום פיצוי פיטורים, תשלום חלף הודעה מוקדמת, יתרת חופשה, דמי חגים ותשלום חלף הפרשות לקופת גמל.

2.         התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת העוסקת בתחום האלומיניום והמסגרות, ביום 1.6.99. התובע עבד עד יום 13.4.08, יום בו החל לרצות את מאסרו בהתאם לפסק דין שניתן בבית המשפט העליון ביום 20.3.08. במהלך תקופת עבודתו היה התובע במעצר, ולאחר מכן במעצר בית מחודש 3/06 עד חודש 7/06. במהלך תקופה זו לא עבד. התובע המשיך לעבוד מחודש 7/06 בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, שאיפשרה לו לעשות כן. 

3.         אין חולק כי לא הופרשו עבור התובע הפרשות פנסיוניות, פרט לניכויים שנערכו בשנת 2008. התובע קיבל שכר יומי. שכרו האחרון היה 182 ש"ח ליום.

תלושי השכר משקפים את מה ששולם לתובע. הוצגו כרטיסי נוכחות של התובע במהלך תקופת עבודתו.

4.         הצדדים חלוקים ביניהם האם יש לראות במאסרו כסיכול של חוזה העבודה. לטענת התובע הובטח לו על ידי הנתבע שישיב אותו לעבודה לאחר המאסר דא עקא שלאחר סיום המאסר סירב הנתבע לקבלו. לטענת הנתבע בשל תקופת המאסר הארוכה לא יכול היה להמתין לו. המאסר הארוך הביא לסיכול למעשה של חוזה העבודה. לטענתו מעולם לא התחייב לתובע להחזירו לעבודה לאחר המאסר.

5.         עוד חלוקים הצדדים האם זכאי התובע להפרש של פדיון חופשה ודמי חגים וכן באיזה סכום. כן חלוקים הצדדים האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. לא זו אף זו הצדדים חלוקים באשר לשכר הקובע של התובע האם היה זה 182 ש"ח נטו או ברוטו.

6.         מטעם התובע העיד התובע עצמו וחברו שעבד גם הוא אצל הנתבע מר דאוד באדר. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו מר שלסר וסוכן הביטוח מטעמו מר מנחם זיידה.

הכרעה

7.         כעולה מפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט  נועם סולברג נגזרו על הנאשם  15 חודשי מאסר בפועל. מאסר זה החל כעולה מאישור שירות בתי הסוהר ביום 13.4.08. ממאסר זה נוכו ימי המעצר בפועל של כחודש ימים. נכון לאותה עת נשלח אפוא הנאשם לתקופת מאסר של 14 חודשים. 

אין חולק כי פיטורים או התפטרות צריכים  להיות על ידי הודעה שנותן הצד שמחליט לסיים את יחסי העבודה . מדובר באקט חד צדדי שעושה אחד הצדדים ליחסי העבודה. דבר כזה לא קרה כאן. השאלה הינה האם יש לראות במאסר זה כסיכול של יחסי העבודה, וכמנתק את יחסי העבודה.

            נציין כי סעיף 2 (9) לחוק פיצוי פיטורים תוקן בסוף שנת 2009 ונקבע בו כי : " הפסקת תוך ניתוק יחסי עובד מעביד לתקופה שאינה עולה על 6 חודשים"  לא תפגע ברצף הנדרש לצורך החוק. קודם לכן התקופה היתה תקופה של 3 חודשים בלבד. על ענייננו חולש המצב החוקי שהיה קודם לתיקון.  השאלה אם כן האם נותקו יחסי עובד ומעביד בשל מאסר התובע.

8.         אין ספק כי יש נסיבות שבהם נבצר מעובד להגיע לעבודתו לצמיתות בהם יחשב חוזה עבודה למסוכל. כך למשל כאשר מצבו הרפואי של העובד לא מאפשר לו להמשיך לעבוד. אף במקרה בו נשלח עובד למאסר עולם, דב"ע לד 9-34 יוסף בן וחש עוזיאל נגד שאול שטרנשוס וכן ראה ד"ר י. לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד פרק 24 עמ' 3.

9.         במקרה דנן אין מדובר  בהעדרות מהעבודה לצמיתות. השאלה אם כן כיצד יש לראות העדרות זו והאם היא מנתקת את יחסי העבודה.  נציין כי פסק דין חשוב שניתן לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה בסוגית הסיכול מגלה מחלוקת באשר לאופן בו יש לפרש את דיני הסיכול. בפסק הדין, ע"ע 256/08 מחמד בשיר קוקא נ' יוסי שוורץ מיום 13.2.11  נדונה זכותם של עובדים פלסטינאים שעבדו אצל המתיישבים  ברצועת עזה, לפיצוי פיטורים לאחר ההתנתקות. כבוד המשנה לנשיאה השופט יגאל פליטמן, מציין כי חל שינוי מגמה בדיני הסיכול . לדידו ההתנתקות הינה סיכול של חוזה העבודה ובנסיבות אלה יש לראות את ההתנתקות שבעטיה נפסקו יחסי עבודה ומעביד עם העובדים הפלסטינאים ברצועת עזה. גישה זו תואמת את הפסיקה שקבעה כי עובדים פלסטינאים שנמנע מהם לעבוד בישראל בשל סגר לא יראו בכך פיטורים או התפטרות כי אם סיכול. לנוכח זאת לא זכאים הם לפיצוי פיטורים (אלא במקרים בהם הוכיחו כי המעביד לא פעל כנדרש לקבלת היתר כניסה).  נציין כי כב' השופטת רוזנפלד סברה שאין מדובר בסיכול וכבוד הנשיא בדימוס אדלר הסכים עם תוצאת פסק הדין של השופט פליטמן, כאמור אך לא מהטעם של סיכול. לנוכח זאת לא ניתן ללמוד מפסק הדין הלכה ברורה לעניננו.

10.        בפסק הדין בענין דמ (ת"א) 7311/05  ביטון גבריאל נגד נחמן שלומי מדובר היה בצו הרחקה שמנע מעובד לעבוד באזור תל אביב, מקום עבודתו למשך שלושה חודשים. באותו מקרה סברה  השופטת חגית שגיא כי מדובר בפרק זמן סביר שיכול היה המעביד להמתין לעובד ואין לראות בכך סיכול. לעומת זאת בפסק דין של השופטת מיכל נעים תע"א (חי) 07-512 דיבנר עוסמאן אברהים נגד אלקטרו כלור (טרם פורסם) נקבע כי תקופת מאסר של שנה ועשרה חודשים הביאה לסיכול החוזה וממילא לא זכאי היה העובד לפיצוי פיטורים.

11.        אין ספק שאורך התקופה של ההעדרות,אופי העסק, היכולת למצוא עובד חילופי היכולת להערך בהתאמה היכולת להחזיר את  העובד לאחר המאסר, כל אלה צריכים להלקח בחשבון.  במקרה דנן תקופת המאסר היתה 15 חודשים בפועל כאשר חודש אחד הופחת בגין המעצר  בפועל. מדובר אפוא בתקופה של 14 חודשים בפועל. נכון אמנם שהתובע שוחרר בסופו של יום שחרור מנהלי ביום 23.12.08 כעולה מאישורי שב"ס. ענין זה לא היה מובטח מלכתחילה. המבחן הינו יכולתו של העסק עם תחילת ההעדרות להערך בהתאם.  אין ספק שוודאות עסקית ויציבות הינם דבר חיוני לפעילות עסקית. צריכים אנו אפוא לבחון את הענין באספקלריה, שהיתה עת החל התובע לרצות את מאסרו ביום 13.4.08, לאחר שנשלח  ל 14 חודשי מאסר בפועל. עוד עולה מהראיות כי התובע היה איש מפתח בעסק כאשר התובע והעד השני מטעמו שניהם העידו שהנתבע אמר לתובע כי הוא "העיניים שלו". יש גם לשים לב כי מדובר בעסק קטן מאוד, שהיו בו שניים עד שלושה עובדים בסה"כ. בנסיבות אלה העדרות של כל עובד הינה משמעותית ומדובר בשיעור ניכר מפעילות העסק.  לא יהיה זה סביר לאמר כי מעביד סביר, צריך במצב מעין זה להמתין לשובו של העובד תקופה כה ארוכה. אופי העסק וסוג הפעילות הינם כאלה שלא ניתן להמתין זמן כה רב עד ישוב העובד (אם ישוב). 

לפיכך אנו סבורים כי מדובר בסיכול וכי חוזה העבודה הסתיים למעשה שלא בעטיו של הנתבע.  לנוכח זאת לא ניתן לומר כי הנתבע פוטר על ידי התובע וממילא לא זכאי הוא לפיצוי פיטורים כמו גם להודעה מוקדמת.

12.        שאלה נוספת שצריכים אנו לענות בה בשלב זה הינה האם הובטח לתובע כי הנתבע ימשיך להעסיק אותו לאחר שירצה את מאסרו. אם אכן הובטח כך הרי שמדובר בהפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד  שאינה מנתקת את הרצף בהתאם לסעיף 2 (9) רישא לחוק פיצוי פיטורים. לטענת התובע הובטח לו על ידי הנתבע כי ימשיך להעסיק אותו לאחר סיום עבודתו. לטענת הנתבע לא הבטיח דבר מהסוג הזה.

13.        נציין כי בגין העבירה שבעטיה נכנס למאסר נעצר הנאשם בראשית חודש מרץ 2006, לתקופה של חודש כעולה מפסק הדין של השופט סולברג כאמור לעיל. לאחר המעצר נשלח הנאשם למאסר בית. במסגרת מאסר הבית שהחל לאחר כחודש אושר לנאשם להמשיך לעבוד אצל הנתבע מחודש 7/06 ואילך. היה זה לאחר שהנתבע מר שלסר הודיע בכתב לבית המשפט על כי הוא מסכים להמשיך להעסיק את התובע. התחייבות מעין זו בתקופת מעצר הבית הביאה לכך שהנאשם חזר לעבודה בחודש יולי 2006. הנאשם נעדר אפוא בגין מעצר תקופה של קרוב ל 4 חודשים. דינם של 4 חודשים אלה שונה מתקופת המאסר הארוכה האמורה לעיל. ביחס לתקופת המעצר בשנת 2006 היתה התחייבות בכתב של הנתבע להעסיק את התובע. מדובר בהתחייבות שניתנה לבית המשפט. כמובן שהתחייבות מעין זו והעסקה בפועל שבאה לאחר מכן מגלים כי מדובר היה בהפסקה ארעית כאשר כוונת שני הצדדים, חרף ההפסקה הכפויה, היתה להמשיך את יחסי העבודה, מיד לכשיתאפשר . לנוכח זאת יש לראות את תקופת עבודתו של התובע כתקופה רצופה מיום 1.6.99 ועד 13.4.08.

14.        כאמור תקופת המעצר שונה בתכלית השינוי מתקופת המאסר שהיתה ארוכה לעין שיעור. בעוד שבתקופת המעצר היתה התחייבות של הנתבע להמשיך להעסיק התובע לא היתה התחייבות כזו ביחס לתקופת המאסר. יש לזכור שתקופת המעצר קדמה לתקופת המאסר.  בנסיבות אלה ברורות בקשותיו של התובע מהנתבע ליתן לו אישור בכתב ולפיו הוא יועסק אף לאחר תקופת המאסר. אישור כזה לא ניתן לו (פרוט' עמ' 2 ש' 32, 33, עמ' 3 ש' 10,13). השונות אפוא בין שתי התקופות ובין יחסו של הנתבע, לשתי התקופות ברורה ובולטת. הסביר זאת הנתבע, מר שלסר, בחקירתו הנגדית באומרו שהתובע שאל אותו: מה יהיה שאסיים את תקופת המאסר והוא השיב לו על כך: " אמרתי שאני לא יכול להתחייב לתקופה כזו ארוכה" (פרוט' עמ' 10 ש' 16). ניתן גם לראות מעדותו של הנתבע, כי אכן חלו שינויים בעבודה בעסק בתקופה שהתובע היה במאסר (פרוט' עמ' 9).